על פוניאוס

לילה אחד, אחרי סיום המשמרת במסעדה שבה התלמד, התיישב בפינת המטבח. כשהניח את הסכין מזרועו המותשת, הכוח עזב אותו וצחוק קטן נפלט – ״פוניה״. באותו רגע, משהו בתוך תומה אשי׳איצ׳י התיר את עצמו. ״אני חייב להיות חזק״, ״אני חייב להיות מושלם״ – לראשונה הרגיש שהוא יכול להנהן בעדינות אל העצמי שהאמין במילים האלה.

״פוניה״ הוא צליל של הרפיה. צלילו של לב שהתרכך, לאחר שהפסיק להתאמץ מעט. ו״אוסו״ הוא הכינוי לעצמו – כגבר, כטבח – לעצמי שבכל זאת ממשיך להביט קדימה. יחד, ״פוניאוס״ נולד כסמל של ״גבר שחי כשהוא מחבק את חולשתו״.

הדג׳ירו מתעכר ללבן כשמכבים את האש. אך תומה הבין שדווקא העכירות הזו היא העדות לאומאמי ולרוך. לא מושלמת – טיפה מעט עכורה. דווקא בתוכה שוכן טעמם העמוק של החיים.

לכן, ביום שבו תלה לראשונה את הנורן, בפברואר 1986, קרא למסעדה ״פוניאוס״. מתוך אמונה לא בכוח, אלא ב״לב״ שבתוך הרכות. כדי שכל מי שמגיע ילך הביתה קצת ״פוניה״.

המילים שנכתבו על השלט: ״מה שרצינו לראות הוא החיוך שלכם.״ הן גם תפילה – להשיב את החיוך שהוא עצמו איבד פעם. אותו רגע של חיוך ״פוניה״ רך מעבר לאדים – הוא סיבת קיומה של ״דג׳ירו ובישול – פוניאוס״.